מאמרים

משחקי ילדים

משחק מהו?

משחק הוא פעילות המכוונת לגרום הנאה הנעשית שלא מתוך לחץ או כורח וללא השגת תכלית כלשהי.

 

דגמים התפתחותיים במשחקי ילדים: 

1. משחקי תרגול.

2. המשחק הסמלי: אופייני לגילאי 2-6, זהו משחק המחקה את המציאות ולכן מאופיין בדמיון רב (ילד רוכב על מטאטא כאילו היה סוס). משחק זה מכונה גם בשם המשחק הדרמטי שכן הילדים משלבים במשחקיהם גם הצגות זוטא ("אבא", "אמא", "אחות" , "חולה"). גם במשחק הדרמטי ניתן להבחין ברצף התפתחות אופייני: בתחילה הילד משחק לבדו, לאחר מכן מצטרף אליו ילד נוסף, אך כל אחד עדיין עסוק בשלו, אם כי בדברים דומם אך ללא שיתוף פעולה בניהם. בשלב הבא אפשר להבחין במשחק חברתי משותף שיש בו חלוקת תפקידים בין המשחקים ומטרות מוצהרות ומוגדרות מראש.

3. משחקי בנייה: את ניצניו הראשונים של משחק הבנייה ניתן לראות כבר בגיל שנה —שנתיים והמשך התפתחותו בילדות המאוחרת ואף בבגרות. במשחק זה הילד מכוון לתוצאה ממשית של משחקו. גם כאן קיים רצף התפתחותי: בתחילה, הילד אומנם בונה בניין במטרה שיהיה בית, אולם, עדיין אינו נותן שם ליצירתו, בהמשך הוא מעניק לו שם ואמר "בניתי מגדל" אך גם עתה הוא עדיין אינו מתייחס לצורה הממשית של האובייקט שבנה ולכן אינו מוטרד מכך שהתוצר שלו לא ממש דומה לאובייקט במציאות.

כשהוא בוגר, בערך בגיל 5 הוא מצהיר מראש, בטרם מתחיל בבנייה, על כוונתו והוא אף מתחשב בטיב החומרים שהוא משתמש בהם ומשתדל שיצירתו תדמה למקור שבמציאות. במשחקיו אלה הילד אינו מסתפק עוד בחדוות הפעילות ובשיטוטים דמיוניים, ללא ציות לסדר ולחוקיות, אלא, הוא מבקש להגיע להישגים.

4. המשחק החברתי: זהו משחק קבוצתי המתנהל לפי כללים ברורים וקבועים מראש. המשחק החברתי מתפתח במקביל למשחקי הבנייה והוא מאפיין במיוחד את גיל בית הספר היסודי. המשחקים החברתיים הראשונים של הילד הם עם מבוגרים ולא עם בני גילו, והם כוללים משחקי חיקוי. בגיל שנתיים מתחיל הילד להינות גם ממשחקים עם ילדים אחרים, אולם אלה הם משחקים של "זה ליד זה" ולא "זה עם זה". עד גיל 4 הילד מושפע מילדים אחרים על דרך החיקוי ומגיל זה ואילך זקוק הילד במיוחד לילדים בני גילו משום שבגיל זה הוא מתחיל לשתף פעולה עם חבריו ומוכן להחליף תפקידים ב"משחקי כאילו" אך הוא מעדיף שהמשתתפים לא יעלו על שלושה.

5. המשחק השכלי: משחק זה אופייני בעיקר לגילאים בוגרים יותר. מטרתו היא להתמודד עם אתגר שכלי.

ברוב המשחקים קיים עירוב של סוגי משחק שונים ולכן אין הפרדה מוחלטת בין סוגי המשחק, ויש שבפעילות אחת באים לידי ביטוי סוגים שונים של משחק.

 

 

חשיבות המשחק להתפתחות הילד

 

למשחקי ילדים השפעה רבה על התפתחות הילדים בכל התחומים: הגופני, הקוגניטיבי, הרגשי והחברתי.

יאנוש קורצ'ק, המחנך הנודע אמר בהקשר לזאת: "משחקי הילדים הם חיקוי לפעולות רציניות של מבוגרים. לגבי הילד המשחק הוא דבר רציני. הילד משקיע מאמץ רב במשחקיו — הוא מתאמץ לגלגל כדור, לכוון אותו על הרצפה למקום מסויים ולתפוס אותו. במשחקיו הוא מגלה יוזמה ועצמאות, הוא פורק מרץ ועוסק בפעולות המייפות את עולמו. הילד משחק לא רק כדי לא להשתעמם, אלא גם כדי למצוא משמעות וטעם לחיים".

להלן נמנה את ההשפעות העיקריות של המשחק בתחומי ההתפתחות השונים:

התחום הגופני מוטורי: המשחק מפתח ומחדד את חושיו של הילד, הוא מסייע לו לשלוט בפעולות גופניות שונות, הוא מספק לו הזדמנות מהנה לפתח שרירים גסים ועדינים ולתאם בין הפעולות השונות .

התחום הקוגניטיבי: במשחקו לומד הילד להכיר מאפיינים שונים של חפצים וחומרים ולהפעיל חפצים שונים, תוך שהוא שם לב למשותף ולשונה בין חפצים, הוא מפתח את יכולת ההסקה שלו, מפנים חוקים פיזיקליים שונים ולומד להתמודד עם בעיות שונות המתעוררות במהלך המשחק ומציבות בפניו אתגרים אינטלקטואלים שונים .

התחום הרגשי: אירועים רבים הם בלתי מובנים לילדים הקטנים ועל כן מטילים עליהם מורא ("למה סבא מת?", "מדוע השמש נעלמה?"...) בשעת המשחק ניתנת לילדים ההזדמנות לחיות מחדש את האירועים המאיימים אך בהבדל חשוב אחד: במשחק הם-הם השולטים במצב, הם מתכננים אותו והודות לכך הם משתחררים מפחדיהם. המשחק לא רק מקנה לילד הבנה טובה של העולם הסובב ומפתח בו את הרגשת השליטה בו, הוא גם מלמד תפקיד חשוב כ"שסתום הביטחון של הנפש"

המשחק הדרמטי הוא: לפי הגישה הפסיכואנליטית, הפורקן הטוב ביותר למניעים המודחקים ולרגשות אסורים כגון: מין, תוקפנות, כעס, תסכול ופחד. אלמלא המשחק היו הרגשות המדוכים מוצאים פורקן בדרכים לא רצויות למשל, גמגום, הרטבה, גניבה וקשיי למידה .

התחום החברתי: משחקי הילדים ממלאים גם תפקיד חשוב בסוציאליזציה. באמצעות המשחק הילד לומד להפנים ערכים ונורמות הנהוגים בחברה הסובבת אותו, הוא משפר את התקשורת עם הזולת, לומד לשאת ולתת, להתפשר ולהתנסות בתפקידים שונים (שוטר, אבא, רופא), הוא לומד לציית לכללים הנהוגים במשחק , אך הוא גם לומד שאפשר לשנות את הכללים ע לדעת רוב המשתתפים, והרי זה לקח חשוב באזרחות טובה. במשחקי החיקוי, למשל, הילד מכשיר את עצמו לתפקידים שונים בעתיד, ולומד להזדהות עם דגם החיקוי שלו ולהפנים את ערכיו .

 

האופייני והעיקרי לשנת החיים הראשונה, ההנאה היא מעצם הפעילות של הפעלת האיברים והשרירים בגוף ולא מיצירת תוצר סופי כלשהו. שמשחק התרגול מספר שלבים: עד החודש החמישי משחק התינוק באברי גופו בלבד, בשלב הבא הוא מתעניין גם בחפצים שבסביבתו.

קרא עוד

הסתגלות לגן

כיצד תסייע לילדך בתהליך הקליטה בגן ?/ מיכל הרפז

כדי להקל על הילד להיקלט לגן באופן קל וברור על ההורה להכין את הילד מבעוד מועד.

בתום שנת הלימודים האחרונה, על ההורה לספר לו שבנו הולך לגן אחר – גן של ילדים גדולים יותר, בוגרים יותר, בו תהיה גננת חדשה וסייעת חדשה (יש לציין את שמם). עליו לספר כי הגן ימוקם במקום אחר, ויחד הם ילכו לראות את הגן. במהלך החופשה על ההורה לקחת את ילדו לגן ולהראות לו את מיקומו הגיאוגרפי, המבנה, הדרך לגן . במידה והשער פתוח יש לבדוק אם ניתן להיכנס פנימה, להראות לו את חדרי הגן, החצר והמשחקים.

 

חשוב כי המסרים של ההורה יהיו מסרים אופטימיים – הגן הזה הוא הטוב ביותר לילד, שאין גן יותר טוב ממנו, שבו יהיו לילד החברים הכי טובים, המשחקים הכי יפים, הגננת הנחמדה ביותר, ובו הוא ייהנה מאד. חשוב כי לילד תועבר תחושת ביטחון – שתשדר לילד כי כדאי לו לעבור מהגן הישן והמוכר לגן החדש. חשוב כי ההורה ישדר לילד מסר כי זו ההחלטה הטובה ביותר עבור הילד, וכי במקום זה הוא יהיה מאושר. אם ההורה מרגיש שהוא כהורה לא החלטי, ולא ברור לו שזה המקום הטוב ביותר – במודע ולא במודע חששות אלו תועברנה לילד. אלו הם הרבדים הסמויים שלא תמיד ההורה מודע לכך שתחושותיו מועברות לילד.

 

במצבים אלו מומלץ כי ההורה יברר כל שאלה שמטרידה אותו עם מנהלת הגן או הגננת, בכדי שתיבנה לו כהורה תחושת הביטחון למול הגן, ובכדי שיוכל להעביר תחושה זו לילדו. הבירור נעשה באמצעות שאילת שאלות – אם במהלך תהליך בחירת הגן, באסיפת ההורים וכו'. במידה וצצות שאלות נוספות, על ההורה להתעדכן מבעוד מועד באמצעות יצירת שיחות יזומות עם הגננת.

 

ביום הראשון של הגן להורה יש צורך טבעי לראות כיצד ילדו משתלב בגן, כיצד הוא מגיב לגן החדש, לילדים החדשים ולגננת הלא מוכרת לו. מאידך, לילד יש צורך להשתלב בגן החדש. נוצר מצב שבו הורים רבים רוצים לשהות יום אחר יום בגן החדש, על מנת לראות כי הכול כשורה בתהליך קליטת הילד בגן. מצב זה אינו מסייע לתהליך הקליטה של הילד בגן. נרצה או לא, כאשר ההורים נשארים בגן הם מעבירים את חששותיהם מהגן החדש אל הילד – הם מאריכים את תהליך הקליטה של הילד בגן כפרט. הילד נשאר תלותי בהורה, ואינו יוצר כעצמאי אינטראקציות חברתיות, לשחק והשתלב. נוצר מצב שיש פער בין צרכי הילד לצרכי ההורה. הצורך של ההורה הוא לגונן על הילד במקומו החדש, ואילו הצורך של הילד הוא להשתלב

 

הורים יקרים – אם אתם רוצים לסייע לילד להשתלב בגן, אנא שדרו לו כי הגן הוא המקום הטוב ביותר עלי אדמות, השאירו אותו להתמודד עם תהליך הקליטה, והיו בקשר רציף עם מנהלת הגן. על תהססו להתקשר, אך אל תפריעו לילד להיקלט.

 

כיצד מומלץ לכם כהורים לערוך את תהליך הקליטה ?

ביום הראשון ניתן לשהות בגן בשעתיים הראשונות עם הילד, ואח"כ עוזבים עם הילד את הגן. תהליך זה חייב להיות מלווה על ידי הסברים שוטפים ושיתוף הילד בדברים אשר עוברים עליו.

יום זה נועד להיכרות בלבד – היכרות ההורים עם הורים אחרים, עם הגן, עם הצוות החינוכי ועם הילדים האחרים. כנ"ל לגבי הילד. גם הילד לומד לראשונה להכיר את הסביבה החינוכית החדשה שלו, את הגננת הלא מוכרת, ואת הילדים איתם יהיה בקשר תמידי לאורך כל השנה. ביום השני בבוקר על ההורה לילדים קטנים יותר מומלץ לשהות כחצי שעה, להסביר כי ההורה צריך ללכת לעבודה ולציין מתי הוא יחזור, למרות הבכי הכואב- ללכת.

לילדים גדולים יותר חשוב להסביר כי אין באפשרותו להישאר בגן, כי זהו גן לילדים ולא למבוגרים, כי הוא צריך ללכת לעבודה, ולערוך הסכם עם הילד- "אני אשחק איתך 3 משחקים ואח"כ אני אלך לעבודה, אני אבוא לקחת אותך אחרי המפגש השני ". על אף שברגע הפרידה עלולה להתעורר ההתנגדות של הילד לכיבוד ההסכם ועלול להורה להיות קשה, חייב ההורה לעמוד בהסכם זה, אחרת בימים הבאים ידע הילד כי הבכי יעכב את הפרידה של ההורה. סיטואציה זו, אינה מסייעת לילד להיקלט בגן .

 

ישנם מצבים בהם הילד לא יודע מתי הוריו יבואו לקחת אותו מהגן, כשאומרים לילד " אני עוד מעט אגיע, הילד לא יודע מתי זה עוד מעט והוא ימתין להוריו במהלך כל היום. במצב זה לילד קשה רגשית להתפנות להשתלבות בגן וליצירת אינטראקציות חברתיות.

במהלך הימים הראשונים הילד ירצה כי ההורה יישאר בגן ולא ילך. חשוב מאד כי ההורה ייפרד מן הילד כמה שיותר מהר, אחרת הפרידה תהיה קשה לילד, תחת הציפייה כי ההורה יישאר עוד ועוד.

לילד שקשה לו להיקלט בגן, אני מזמינה את ההורה, לצד הצורך לבדוק מהם התהליכים אשר מתרחשים בגן ומקשים על קליטת הילד, ומהי הרגשתו כהורה למול הגן – האם הוא סומך על הגן, האם הוא מקרין את תחושותיו על הגן וכו'.

 

הורים יקרים, הילד לא בחר את הגן, אתם בחרתם אותו. תהליך הקליטה של הילד ילווה בהתנגדויות טבעית. התנגדויות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי בבכי, חוסר תאבון, נסיגה בגמילה, שינוי במצבי רוח ועוד. מצבים אלו יכולים לבוא לידי ביטוי ביום הראשון, ואולי גם בהמשך השבוע הראשון והם לגיטימיות. זה טבעי לגמרי שבזמן שההורה משאיר את הילד בגן החדש הילד יבכה, זוהי דרכו של הילד להגיד להורה – אני רוצה להיות איתך.

 

אני יודעת שתהליך הקליטה של הילד בגן חדש אינו תהליך פשוט גם עבורכם. אתם לא תמיד בטוחים כי זהו המקום הטוב ביותר לילדכם ואתם עדיין לא מכירים ולא סומכים על הצוות החדש. יחד עם זאת, עם כל הקושי שבדבר עליכם לשדר לילד תחושת אמון ובטחון ,כי גן זה הוא המקום הטוב ביותר לילד ולכם. אני מזמינה אתכם לשתף את מנהלת הגן בקשיים שלכם, בכדי שלא תישארו לבד, ובכדי שתהיו חזקים עבור ילדכם.  

 

כיצד תעזרו לילדכם להסתגל למסגרת חדשה?

 רצוי שהתהליך יהיה הדרגתי.

קל יותר כשהילד יודע מתי מביאים אותו , ומתי יבואו לקחת אותו.

 אם התחייבתם על זמן כלשהוא ,השתדלו לקיים את הבטחתכם.

 פרידה מהירה -" מתיחת" רגע הפרידה מקל אולי על ההורים אך מקשה מאוד על הילד ולכן לפרידה חייבים להקצות זמן. היפרדו מהילד,אמרו לו שאתם הולכים. אל תברחו ,גם אם הילד בוכה.

טקס קבוע יעזור מאוד לילד לצפות לשלבים ולבנות מוכנות נפשית לעניין כגון : נשיקה, נפנוף בפתח הגן וכדומה.

שימרו על חזות החלטית בעת הפרידה .הילד קולט מיד מסר של חוסר החלטיות. שהילד יראה שאתם מתעכבים לאחר הפרידה הוא יבין שאינכם שלמים שלמים עם עצמכם.

תהליך ההסתגלות נמשך בדר"כ ימים ולעיתים אף שבועות מספר. הורים המשרים רוגע, יוצרים תחושת אמון ובטחון אצל הילד. הורים המאמינים כי לילד יהיה טוב בגן משדרים את המסר הזה בהתנהגותם, ותחושת הבטחון והאמון עוברת לילד ומקלה על ההסתגלות .כמו כן רצוי לאפשר לילד להביא מהבית חפץ מעבר קטן מוכר ואהוב.

ניתן ליצור עמנו קשר טלפוני , נשמח לשתף אתכם ולדווח על ילדכם.

קרא עוד

חשיבות האוריינות בגיל הרך

חשיבות האוריינות בגיל הרך

חוקרים טוענים שילדים בגיל הגן מצויים באינטראקציה עם השפה הכתובה, והם מתחילים ללמוד ולחקור אותה באופן ספונטאני לפני הלימוד הפורמאלי.

המושג "אוריינות" מתייחס ליכולת המשולבת — להבין, לקרוא, להגיב ולכתוב. בעקבות מחקרים שונים שנעשו ובחנו טיפוח ניצני אוריינות בגיל הרך, והשפעותיו על הילדים לטווח הקרוב ו/או הרחוק, באו גילויים והמלצות שונות של חוקרים לגבי הגישה האוריינית הרצויה בגיל הרך. מחקרים קובעים כי מומלץ להקדיש את השנים עד גיל בית ספר, להעשרת עולמו של הילד בתחום הלשוני, בקיום שיחות עם הילדים ובהאזנה לסיפורים, כדי להעשיר את העולם שלו על העולם והחיים סביבו; הרי שגם בזה, ואולי בעיקר בזה, אנחנו מכשירים את הילד להיות קורא טוב, אפילו אם עדיין לא למד צורת אות.

את האוריינות ניתן לטפח, לפתח, להעשיר ולהעמיק, אך לא ניתן ללמד. כן ניתן לחשוף את הילדים להיבטים השונים של האוריינות, ולעודד עיסוקים אורייניים.

אם אנו רוצים שהילד יהיה מעוניין ומסוגל לקרוא ולכתוב, אנו נפגיש אותו מגיל צעיר עם פעילויות של כתיבה וקריאה באופן ישיר ולא בעקיפין.

נקרא בפני הילדים טקסטים מסוגים שונים: ספרות יפה, קטעי עיתונות, מכתבים שאנו מקבלים, הודעות ורשימות שאנו עורכים מדי פעם לצרכים שונים. נשוחח איתם על כך, נשאל שאלות ונעורר שאלות אצלם, והכול לפי מידת ההתעניינות וההבנה של הילד. בנוסף, נעודד ונטפח את ניסיונות הכתיבה הראשונים הספונטאניים של הילד, תוך התחשבות בשלב ההתפתחותי שבו הוא מצוי.

קורא טוב הוא אדם סקרן. במבט כולל, הקניית הקריאה מתחילה בטיפוח הסקרנות. אפשר לעשות הרבה בכל גיל וגיל כדי לקדם עוד ועוד את יכולת הקריאה, גם בתחום מיומנות הפענוח וגם בתחום מיומנויות ההבנה.

 ישנם חמישה שלבים בהתפתחות ניצני כתיבה בגיל הרך, ואלו הם:

1) שרבוט בלתי ייצוגי — כאשר אין הילדים מייצגים בשרבוטם את משמעות הכתוב. לא ניכרים בציוריהם אפיונים גראפיים של מערכת הכתב. הילד בשלב זה עוד לא מבין שאמורה להיות משמעות לכתוב, ואין אצלו הבחנה בין ציור לכתיבה.

2) דמויי כתב — ניסיונות הכתיבה של הילדים נראים כ"דמוי כתב". אין אלו אותיות, אך התוצר נראה כמשהו הדומה לאותיות. מאפייני הכתב שקיימים הם שרירותיים. זהו חיקוי של כתב, והוא עובר בהדרגה לארגון מרחבי, הדומה לארגון כתיבה בדף רגיל.

3) אותיות אקראי — הילד מתחיל לגלות שהאותיות הם סמלים קבועים ולא אפיזודים. לא ברור לו מה מייצג כל סמל, אך ברור לו שסימן סתמי איננו אות, ולכן הוא כותב באמצעות אותיות כלשהן.

4) כתב פונטי — גילוי קשר באופן חלקי בין סמל המילה לצליל המילה. זהו שלב המכונה קשר אות-צליל. בתחילה רק הצליל הראשון מפורק, ואח"כ נעשה ייצוג הדרגתי של יותר יחידות צליליות.

5) כתב אורתוגראפי — זהו השלב האחרון, התקני. הילד כותב כתיבה מוסכמת ומבין את השיטתיות. הילדים מגלים את הכתיבה המוסכמת בקצב שלהם — בהתאם למידת החשיפה שלהם לכתב, ובהתאם למידת הסקרנות והחקר שלהם.

 

 

ניסיונות כתיבה ראשוניים וספונטאניים של ילדכם, יש לעודד ולטפח, ואכן עם הזמן, ניתן להיווכח בהתקדמותם והשתכללותם. התנסות בכתיבה, בסביבה תומכת ומעצבת, היא משמעותית מאוד עבור כל ילד.

בתהליך התפתחותו האוריינית של הילד, הולכת ומתעצבת אצלו ההבנה שהכתב הוא מערכת מיוחדת של סימנים, שניתן לקבל באמצעותם, ולהעביר באמצעותם מסרים מילוליים.

כאשר ילדים שומעים וקוראים ספר מוכר, הם מתחילים אט אט לאמץ התנהגות של קוראים.

הם לוקחים בעלות על הטקסט, וכך לומדים להתנהג כקוראים: הם ממקדים את מבטם בטקסט, הם משתמשים באינטואיציה בזמן הקריאה, הם משתדלים להתאים בין מה שהם אומרים — לאיור, הם מתאימים את אורך המלל לאורך הכתוב, הם משתמשים בשפת הספר או משבצים בלשונם ביטויים משפת הספר בעת הקריאה. ככל שהילד מציג יותר התנהגויות של קורא, כך הוא מראה לנו כי הוא מכיר טוב יותר את מערכת השפה הכתובה.

פעילות קריאה אינטימית שבה לוקחים חלק רק הילד והגננת/הילד וההורה, עשויה לחזק בקרב הילד את ההרגשה כי ספרים וסיפורים מהווים נושא מעניין לשיחה, ויכולים לקשור ולקרב בין המשוחחים.

 

עלינו לזכור כי ספרים הם אמנם ידידים, אך מוטל עלינו לטפח את הידידות עימם.

קרא עוד

מיניות בגיל הרך

מניות בגיל הרך מבוא

כיום נראה כי אין מי שיחלוק על כך שילדים הם, בין היתר, יצורים מיניים. הם מתעניינים במין, שואלים שאלות העוסקות במיניות ואף מבצעים רמה מסוימת של פעילות מינית. במקביל הם נתקלים ללא הרף במיניות דרך אמצעי התקשורת, ואף נדרשים בשנות חייהם הראשונות לגבש לעצמם את הבסיס לזהותם המינית , שתמשיך ותלווה אותם לכל אורך חייהם. 

 

היה זה פרויד שהחדיר לתודעת הציבור הרחב, לפני כמאה שנה, את הקשר ההדוק שבין ילדים ומיניות. עד לתקופתו נהוג היה לראות ילדים כיצורים תמימים, אשר אין ואסור שתהא להם כל נגיעה לתחום המיני. ואולם, מאז נפוצו רעיונותיו של פרויד, כמו נפקחו עיניהם של ההורים ושל אנשי המקצוע העוסקים בילדים, והחלו כולם להבחין כי המיניות אינה מנותקת כלל מהילדות, וכי גם ילדים צעירים ביותר מעורבים במידה זו או אחרת בנושאים מיניים. 
 

עם זאת, על אף הכרה זו, עדיין רבה המבוכה בקרב ההורים בכל הנוגע למיניות ילדיהם. הורים רבים תוהים כיצד להגיב לשאלות הילדים אודות מין, איך להתייחס לנטיית הילדים "לשחק" עם איברי מינם, כיצד לחנך את ילדיהם לצניעות בכל הנוגע לגופם, באיזו דרך להגיב לסקרנותם של הילדים בהתייחס לבני המין השני, כיצד ניתן לקבוע מה מותר ומה אסור בכל הנוגע למין, ואולי מעבר לכל איך ניתן לדעת מה נורמלי ומה חריג. 
 

מאמר זה ינסה לעמוד בקווים כלליים על השלבים הנורמליים המאפיינים את התפתחותם המינית התקינה של ילדים, ויתייחס לתפקידם המשמעותי של ההורים, כמי שמלווים את הילדים בתהליך התפתחותי זה, וכמי שיכולים לסייע להם בהתמודדות עם סוגיות שונות הקשורות לכך.

 

התפתחות המיניות אצל הילדים 
מיניות היא נושא המלווה את ילדינו, במידה זו או אחרת, כבר מלידתם. מגיל צעיר ביותר ניתן לראות תינוקות הבוחנים בסקרנות את גופם, ובין היתר גם את איברי המין שלהם. כך למשל, כאשר נמצאים התינוקות באמבטיה, או ללא חיתול, הם עשויים לגעת ממושכות באיברי המין שלהם ולהפיק מכך הנאה. על פי עדויות מסוימות פעילות מסוג זה מתבצעת כבר אצל עוברים, בהיותם ברחם. 
ההורים עלולים לחוש מבוכה ראשונית נוכח "פעילות מינית" זו של תינוקם. עם זאת, עליהם לזכור כי פעולה זו אינה אלא טבעית, וכי תגובתם ביחס אליה היא משמעותית, ועשויה להשפיע על דימוי הגוף המתפתח של הילד. אם תגובת ההורים המיידית היא: "אל תיגע! זה מלוכלך!" יעבור אל הילד מסר שלילי ופוגע ביחס לגופו, שבעתיד עלול להוביל אותו לתחושה כי עליו להתבייש בגוף ולהסתירו. במקום זאת, מוטב שההורים יתייחסו ל"פעילות המינית" של התינוק כטבעית פעולה שמקורה בסקרנות הילד, ומסייעת לו להכיר וללמוד את גופו. 

 

בסביבות גיל שנתיים, ממשיכה ומתפתחת המיניות, בין היתר מתוך ההבחנה המתגבשת ומתעצבת בשלב זה אצל הילדים בין גברים ונשים, בנים ובנות. בנוסף, בגיל זה, כחלק מהתפתחות השפה המואצת, מתחילים הילדים ללמוד לנקוב בשמות איבר הגוף, ובכללם יהיו מעונינים לדעת גם את שמות איברי המין. בשלב זה חשוב שההורים ילמדו את ילדיהם את השמות הנכונים של איברי המין. שמות "מומצאים" למיניהם משדרים לילדים את התחושה כי מין הוא דבר שיש להתבייש בו, ועלולים לגרום להם למבוכה בהמשך חייהם, בגן הילדים למשל, כאשר יתעמתו עם השמות האמיתיים... 
 

בשלב הבא, המתרחש בעיקר בגילים שבין שלוש לחמש, מגיע העניין של הילדים במין לשיאו. בתקופה זו, שכונתה על ידי פרויד "השלב האדיפלי", מגלים הילדים במלוא העוצמה את ההבדלים בינם לבין בני המין האחר, והדבר מעורר בהם סקרנות רבה ומעלה אצלם לא מעט שאלות ותהיות. כך למשל, גילוי ההבדלים האנטומיים המתקיימים בין גברים ונשים מוביל את הילדים לשאול שאלות כגון: "למה לאמא יש ציצי?"; "למה לאבא אין?", "למה לאבא יש בולבול?", "למה לאמא אין?", "למה לי יש ציצי קטנים ולאמא גדולים?" ועוד... 
 

בנוסף, מנסים הילדים בגיל זה לבחון את תפקודם השונה של איברי המין. מתוך כך ניתן לראות בנות רבות בגיל זה המנסות "לעשות פיפי" בעמידה כמו הבנים. בתקופה זו הילדים אף עשויים לבקש מהוריהם לצפות בהם בזמן המקלחת, אך במקביל ייתכן כי לעצמם ידרשו פרטיות. חשוב כמובן לכבד את בקשותיהם וללא ללכת נגדן. 
 

ביטוי אופייני למדי לגילוי ההבדלים המיניים בין בנים לבנות, ניתן לראות בנטיית הילדים לשחק בגן הילדים משחקים בהם הם נדרשים לחשוף את איברי מינם בפני בני המין האחר. התנהגות זו, מטבעה, מביכה מאד את ההורים המתלבטים כיצד להתמודד עמה. בנוסף, ילדים בגילאי הגן אף מרבים לאונן. הם עושים זאת, כיוון שפעולה זו נעימה להם. תופעות אלו שתיהן הן טבעיות ואינן צריכות לעורר דאגה מיוחדת אצל ההורים. עם זאת, חשוב להבין כי לילדים צעירים אין עדיין תחושת בושה ביחס לגופם. על כן, כחלק מהקניית נורמות חברתיות וכללי התנהגות, ומתוך חשיבות לימוד הצניעות ביחס לגוף, יש מקום להסביר לילד כי לא נהוג לחשוף את איברי המין בפומבי, וכן שאוננות אינה דבר אסור, אך זוהי פעולה שרצוי לבצע לבד בחדר, ללא נוכחות אנשים נוספים, תוך שמירה על פרטיות. 
מעבר לגילוי ההבדלים בין בנים לבנות, הרי שתחום נוסף המעורר בילדים שאלות ותהיות רבות

בגילים אלו נוגע לאופן בו באים תינוקות לעולם. הם שואלים שאלות ללא הרף: "מה יש בבטן של אמא?", "איך התינוק נכנס לשם?", "איך הוא יוצא משם?", "למה הוא אוכל מהציצי של אמא?" ועוד... גם כאן, יש מקום להתייחס לשאלות הילדים בכבוד, ולהשיב עליהן ברצינות הכל כמובן בהתאם לרמת ההבנה של הילדים. יש לזכור כי חשיבת הילדים בגיל זה היא מאד קונקרטית (ראו גם במאמר: התפתחות שכלית), לכן חשוב שההסברים הניתנים להם יהיו פשוטים וברורים. הסברים סבוכים ומורכבים עלולים לאיים ולהלחיץ את הילדים! 
 

בשלב מאוחר יותר, לקראת הכניסה לכיתה א`, מתחילה אצל הילדים הזדהות חזקה ביותר עם בני מינם, ולרוב הם מגלים העדפה לשחק איתם, ולא עם בני המין האחר. משחקיהם של הילדים בשלב זה אף מייצגים על פי רוב את הסטריאוטיפים תואמי המין: בנות מרבות לשחק בבובות, ואילו בנים משחקים במכוניות ובמכשירים למיניהם,ומרבים לעסוק בספורט.

במהלך שנות בית הספר היסודי העניין של הילדים במין הולך ופוחת, והם מפנים את מרב האנרגיות שלהם ללמידה, לפעילות יצירתית בשנות הפנאי, ולמשחק עם חברים בני אותו המין. כל זאת עד לסערה המינית הבאה שתגיע בראשית גיל ההתבגרות... 
 

...ומה תפקיד ההורים בעיצוב המיניות של ילדיהם? 
בשנים הראשונות לחיים ההורים מלמדים את ילדיהם על מיניות דרך המגע היומיומי שהם מקיימים איתם דרך נשיקות, חיבוקים וביטויי אהבה אחרים. על ידי היענותם לבכי התינוק וניסיון לספק את צרכיו הפיסיים והרגשיים, הם מקנים לילדיהם את התשתית ליחסי אמון ולתקשורת פתוחה עם הזולת (ראו גם במאמרים: התקשרות ו יסודות ההתפתחות). התייחסות שכזו מצד ההורים (שאין לראותה כפינוק!) יוצרת בתינוק, ומאוחר יותר בילד, תחושה כי הוא "שווה" ומוערך, כי יש מי שקשוב לו ואוהב אותו, וכי העולם הוא מקום טוב ובטוח. יסודות אלו מהווים ללא ספק את הבסיס לתפיסה בריאה ובשלה של מין ושל מיניות בוגרת, בהמשך החיים. 

 

במהלך שנות החיים הראשונות אף חשוב שההורים ילמדו את הילד כי גופו הוא רכושו, וכי יש לו זכות לקבוע האם מגע מסוים הוא נעים לו, ואם לא לבקש להפסיקו. על ההורים לתת לילד את הכלים לשמור על עצמו מפני חדירה לתחום הפרטיות שלו, ולחנכו לאחריות בין היתר ביחס לגופו. 
בהמשך, ככל שהילד גדל, הרי שאחת המשימות העיקריות של ההורים היא להיות נגישים: לאפשר לילדיהם לפנות אליהם ולשאול שאלות. 

 

חשוב להעביר לילדים את המסר כי אין פסול בשאלות הנוגעות למין. חשוב שלא להיבהל משאלות הילדים, ולא לשדר להם מסר כי מין הוא נושא "מלוכלך", מביש או כזה שאסור לעסוק בו. 
העיקרון החשוב ביותר בשיחה עם הילדים, בכל נושא ובכלל זה גם בנושאים מיניים, הוא לדעת להקשיב. לא לחקור, לא לבקר, לא להיות שיפוטיים: להקשיב!!! ממחקרים עולה כי ילדים שהוריהם גילו פתיחות, הקשבה ואמפתיה ביחס לנושאים הנוגעים למיניות, כבר בראשית חייהם, מתחילים לעסוק בפעילות מינית ממשית מאוחר יותר מאחרים, וכאשר הם עושים זאת הם נוקטים בזהירות ובאחריות. 

 

בנוסף, על ההורים לזכור כי העובדות עצמן הנוגעות למין הן זמינות למדי עבור הילדים (הם לומדים אותן בגן הילדים, בבית הספר, דרך קלטות וידיאו, תכניות טלוויזיה, חברים...). ואולם מיניות אינה מתמצה בעובדות הביולוגיות. מיניות מושתתת בראש ובראשונה על דימוי עצמי וגופני חיובי ועל ערכים: כבוד הדדי, תקשורת, שיתוף, אמון, לקיחת אחריות. בכל הנוגע לאלו אין ספק כי ההורים עשויים להיות המחנכים הטובים ביותר של ילדיהם, אם רק יהיו נגישים ופתוחים עבורם. אם כך, יותר משהילדים זקוקים להוריהם כ"מקור מידע", הם צריכים אותם על - מנת לרכוש ערכים ולגבש תפיסה חיובית אודות עצמם, גופם ומיניותם. 
 

ישנן אין ספור הזדמנויות שעשויות להתאים להתייחסות למין במסגרת המשפחה: אירועים כגון הריון או לידת תינוק חדש, סצנה בטלוויזיה, תקרית בגן, כתבה בעיתון ועוד. הכל תלוי במידת הנכונות של ההורים להסביר ולאפשר לילדים לשאול. 
 

תפקיד נוסף שעשויים ההורים למלא עבור ילדיהם בהקשר המיני נוגע למודל שהם עצמם מספקים לילד. על ההורים לזכור כי הילדים קולטים היטב שדרים בלתי מילוליים הקיימים בבית. הם קולטים כיצד הוריהם מתייחסים לזוגיות, לקשר, לאינטימיות. 
 

חשוב אפוא שהילדים ילמדו כי יש נושאים שהם פרטיים של אמא ואבא, וכי עליהם לאפשר להורים להיות לבד לפעמים; רצוי שהילדים יהיו חשופים לביטויי קרבה ואהבה בין הוריהם (דוגמת נשיקות וחיבוקים, אך כמובן לא יחסים מיניים של ממש, המתפרשים בעיני ילדים לא פעם כאקט אלים, ועלולים ליצור אצלם טראומה...!). 
 

על ההורים לזכור כי בשנות החיים הראשונות נבנית אצל הילד התשתית לדימוי הגוף שלו, לדימוי העצמי שלו ולתפיסת המיניות שלו שתלווה אותו עוד שנים רבות. על ידי התייחסות נאותה של ההורים למין הם עשויים לחזק את דימוי הגוף של הילד, וכפועל יוצא מכך גם את דימויו העצמי ככלל, על ידי זמינות ונכונות לענות על שאלות יש בידיהם את היכולת להטמיע אצל הילדים תפיסה בריאה וחיובית בנוגע למין ולמיניות, שימשיכו וישפיעו עליהם גם בהמשך החיים.

קרא עוד

התפתחות השפה בשנים הראשונות

קרימלוף - סמית` לי כוכבי, היביעוץ פרופסור עמירם רביב 
שינויים משמעותיים רבים מתחוללים אצל ילדים בשנות חייהם הראשונות. מתינוקות חסרי ישע הם הופכים תוך שנים ספורות לילדים השולטים בגופם ובתנועותיהם; מתזונה המבוססת כולה על חלב, עוברים תינוקות תוך חודשים ספורים לאכול מזון עשיר ומגוון, ועוד ועוד שינויים ותהפוכות. ואולם, נראה כי השינוי הנרחב והמשמעותי מכולם כרוך בכישוריו המרשימים של הפעוט, לרכוש, תוך תקופת חיים קצרה ביותר, את יכולת הדיבור, ולהשתמש בשפה כאדם מבוגר. 

 

כיום מסכימים מרבית החוקרים כי בני האדם מכוונים ביולוגית לרכישת שפה, וכי תהליך מורכב זה תחילתו למעשה כבר בשלבי ההריון, כאשר העובר מאזין וקולט מבעד לרחם את השפה שדוברת אמו. 
 

מאמר זה בוחן את תהליכי רכישת השפה המתקיימים בכל אחד משלבי ההתפתחות של הפעוט: החל בהיוולדו (ולמעשה בשלביו העובריים) ועד גיל 5 - 6 לערך, בו מגיע הילד לרמת שליטה בשפה הדומה לזו של אדם מבוגר. 

יכולת השימוש בשפה היא אחד המאפיינים שמייחדים את האנושות משאר עולם החי. על אף ניסיונות אין ספור להקנות יכולת זו למינים אחרים החל בתוכים וכלה בדולפינים ובשימפנזים לא נמצאו עדויות ממשיות לכך שמין אחר כלשהו מסוגל לרכוש שפה הדומה לזו האנושית, כך שכיום קיימת הסכמה רחבה כי השימוש בשפה הנו אחד הכשרים הייחודיים לבני האדם. מנגד, מצויה העובדה המרתקת כי יכולת השימוש בשפה בקרב בני האדם היא אוניברסלית. לכל חברה אנושית קיימת שפה, וכל אדם בעל אינטליגנציה נורמלית רוכש את שפת אמו, לומד את כלליה על מורכבותם העצומה ומשתמש בשפה ללא קושי, וכל זאת בתהליך המתרחש במהלך 4 - 5 השנים הראשונות לחיים! 
 

נראה כי על מנת לעמוד במשימה מורכבת זו מתחיל התינוק ללמוד את שפת אמו כבר בימיו הראשונים מחוץ לרחם, ולמעשה עוד קודם לכן אצל יילודים .מתברר כי כבר בהיותו ברחם מתחיל העובר ללמוד משהו אודות השפה אותה הוא עתיד לדבר. במחקרים נמצא כי תינוקות בני ארבעה ימים בלבד מסוגלים להבדיל בין דיבור בשפת אמם לבין דיבור בשפות אחרות. בנוסף, יעדיף היילוד את קולה של אמו על פני כל קול אחר. 
 

עם זאת,אף על פי שנראה כי היילודים מצוידים ביכולות לשוניות מסוימות כבר בהיוולדם, עדיין תידרש להם כשנה עד שיפיקו בפועל את המילה הראשונה שלהם. האנטומיה של היילוד אינה מאפשרת לו להפיק צלילי דיבור, כיוון שהתיבה הקולית שלו אינה פעילה בשלב זה של חייו. מבנה אנטומי זה הוא שמאפשר לתינוק יכולת חשובה אחרת את היכולת לינוק ולנשום בו זמנית. 
כמו כן, על אף יכולתו של היילוד לזהות את צלילי שפת אמו, נמצא כי תינוקות בהיוולדם הם "בין לאומיים". הם יכולים להבחין בין כל 150 צלילי השפה (פונמות) הקיימים בכל השפות האנושיות. יכולת זו עתידה להיעלם במהלך השנה הראשונה לחייהם. הקשרים המתהווים בין תאי המוח בשנה זו מובילים לכך שבסופה יוכל התינוק להבחין בעיקר בין צלילי השפה הרלוונטייםלשפה העיקרית אותה הוא שומע, ואילו יכולת ההבחנה בין צלילי שפה שאינם חלק משפה זו תלך ותדעך בהדרגה. מכאן ואילך הלמידה להבחין בין צלילים של שפה חדשה תהיה קשה, עד כדי בלתי אפשרית. זוהי למעשה הסיבה לכך שבני לאומים שונים מתקשים להבחין בין צלילי שפות זרות, צלילים שאינם קיימים בשפתם (הספרדים מתקשים להבחין בין צלילי Bו V, היפנים בין Rו Lוכו`). זהו גם ההסבר לקושי שאנו חווים בהיגוי שפה זרה, כשנלמדת בגיל מבוגר, ולמבטא הזר שמלווה את הגייתה. לו היינו נחשפים לשפה הזרה מיום היוולדנו (כפי שקורה במצבים של אימוץ תינוק מארץ זרה), היינו יכולים לדבר שפה זו ללא קושי, כאילו הייתה שפת אמנו.


3 - 12 חודשים: שלבים ראשונים ביצירת תקשורת 
בגיל שלושה חודשים תינוקות כבר משמיעים הברות שונות דמויות שפה, "דיבור" הדומה להמיית יונים. הדבר קורה בזכות שעות של אימון, המתרחשות מרגע הלידה, המובילות לפיתוח יכולת שליטה של התינוק על כמאה מערכות שרירים שונות הקשורות בהפקת שפה. נראה כי הורי התינוק, גם אם לא במודע, מעודדים אותו ליצירת דיבור זה. ראשית הם נוהגים לחזור על ההברות שמשמיע התינוק, ושנית, נוטים ההורים לדבר אל התינוק בטון גבוה, במשפטים קצרים ובצלילים החוזרים על עצמם. צורת דיבור זו נמצאה כתופעה אוניברסלית ואף זכתה לכינוי מיוחד "אימהית" (אף על פי שגם אבות רבים ואף אחים ומבוגרים אחרים מדברים כך לתינוקות). נראה שהדיבור ב"אימהית" מועיל לתינוק, כיוון שהוא מאפשר לו להאזין לשפה ולתפוס אותה בצורה האופטימלית. 
בניסויים נמצא כי כאשר מושיבים תינוק מול שני רמקולים באחד משמיעים לו את קולה של אמו המדברת ב"אימהית" ובשני את קולה של האם, הדוברת בצלילי דיבור רגיל, התינוק מגלה העדפה ברורה להאזנה לאימהית. נראה שההורים מזהים העדפה זו אצל תינוקם כבר בשלבים מוקדמים של חייו ופועלים על פיה, ואף מדווחים כי אינם מסוגלים לדבר אל התינוק אחרת. 
תגובת ההורים לקולות שמשמיע התינוק הן שיוצרות למעשה את ה"שיחות" הראשונות להן שותף התינוק. דרך אינטרקציות אלו לומד התינוק כמה מאותם כללים הרלוונטיים ליצירת תקשורת, כללים שימשיכו ויהיו תקפים גם בהמשך החיים (דוגמת שמירה על קשר עין במהלך שיחה, לקיחת תור בדיבור וכו`). 

 

לאחר שלב "המיית היונים" מתחילים התינוקות למלמל הברות שונות, ובכך הם למעשה מתאמנים בהפקת צלילי שפה שונים. מעניין לציין שבגיל חצי שנה מלמוליהם של כל התינוקות נשמעים דומים להפליא. תינוקות חרשים ממלמלים אף הם בגיל זה, באופן דומה. לעומת זאת, לקראת גיל שנה, מתחילים התינוקות להפיק רק את אותם הצלילים הרלוונטיים לשפת האם שלהם, ואילו תינוקות חרשים מפסיקים למלמל בשלב זה, ומתחילים ללמוד להשתמש בידיהם להפקת שפת הסימנים. 
במהלך השנה הראשונה לחיים, הולך ומשתכלל מלמולם של התינוקות, עד שנעשה יותר ויותר דומה לשפה מדוברת. הם משמיעים רצף של הברות, תוך שימוש באינטונציה של שפה, גם אם לדיבוריהם אין עדיין כל משמעות.


12 - 18 חודשים,המילים הראשונות : 
בגיל שנה לערך מתחילים תינוקות לבטא את המילים הראשונות שלהם. מילים אלו דומות למדי אצל כל התינוקות אבא, אמא, אור... . בהמשך מופיעות מילים המתייחסות לדברי מאכל, בעלי חיים, שמות פרטיים של אנשים ועצמים נוספים. ואולם, עוד קודם להשמעת המילה הראשונה, מגלים התינוקות הבנה מילולית מרשימה ביותר. נהוג לומר כי בסביבות גיל שנה מבינים התינוקות כמאה מילים, בעיקר כאלו המתייחסות לבני משפחה, חיות בית, דברי מאכל, צעצועים וחלקי גוף. ניתן ללמוד על הבנתם זו של התינוקות מיכולתם לבצע הוראות פשוטות הניתנות להם. קיים אפוא פער משמעותי בין יכולת ההבנה של התינוק לבין מספר המילים שהוא יודע לבטא. פער זה עתיד להמשיך ולאפיין את כל שנות הילדות המוקדמות. 

 

אחת ההשלכות הקיימות לפער זה היא תופעה המכונה הכללת יתר. בשל הפער בין מספר המילים המצומצם העומד לרשות התינוק לטווח המושגים הרחב הקיים אצלו, נוטים ילדים להצמיד למספר מושגים את אותה המילה. כך למשל, הם מכנים את כל הגברים "דוד", ולכל בעלי החיים קוראים "כלב". נטייה זו הולכת ופוחתת ככל שאוצר המילים של הילד גדל, עד שנעלמת בסביבות גיל שנתיים וחצי. 
 

אוצר המילים של הילדים גדל באופן עצום בשנים הראשונות לחייהם. בעוד בגיל שנה וחצי יש לילד אוצר מילים של כ - 25 מילים, הרי שבגיל 6 מגיע אוצר מילים של ילד ל כ - 15000! גידול מדהים זה מחייב אותו ללמידת 10 מילים ביום בממוצע (!), לאורך כל תקופה זו. בהמשך מתייצב ומואט קצב רכישת המילים החדשות. 
נראה כי אחד ההסברים לתופעה מדהימה זו הוא העובדה שילדים מכוונים ללמידת שפה. הם נוטים להצביע על חפצים, תוך שהם מבקשים לדעת מה שמם, וכשהם שומעים מילה לא מוכרת הם חוזרים אחריה, ומשייכים אותה לאחד המושגים הקיימים אצלם בראש.


18 חודשים עד גיל 4 - 5 ממשפטים ראשונים ועד לדיבור בוגר 
בין גיל שנה וחצי לשנתיים וחצי מתחילים ילדים לחבר מילים זו לזו, ליצירת משפטים. המשפטים הראשונים נקראים משפטים טלגרפיים הם נוצרים מהצמדת שתי מילים זו לזו, ללא מילות תחביר, מילות קישור, סיומות וכו`. הילדים משתמשים רק במילים הנושאות את התוכן המשמעותי ביותר. בהמשך המשפטים הולכים ומתארכים ונוספות להם מילות קישור ומילים דקדוקיות. 
אחת הדרכים בהן משתמשים הילדים להרחבת יכולת השימוש בשפה בשלב זה, היא שאילת שאלות. בגילאי 3 - 4 נוטים הילדים להציג בפני המבוגרים שוב ושוב שאלות כגון "מה?", "איפה?", "למה?", ובכך מרחיבים את יכולתם הלשונית ואת הידע שלהם על העולם. (להרחבה, ראה מאמר התפתחות החשיבה). 

 

בסביבות גיל ארבע נראה כי הילדים כבר מתחילים לשלוט בשפה. הם מתקנים טעויות הגייה של אח צעיר, מתחילים להשתעשע במשחקי לשון ובחריזה, הם יודעים כי כאשר יבקשו דבר מה בנימוס יש סיכויים גדולים יותר שבקשתם תיענה וכו`. 
 

כמו כן, בשלב זה שפת הילד כבר מפותחת מספיק, על מנת לאפשר לו לדבר גם על דברים שאינם בטווח ראייתו המיידי. כך למשל, הילד יכול, באמצעות השפה, לשתף את ההורה בחוויותיו מיומו בגן, ואף להביע את דעותיו ואת משאלותיו. 

עצות מעשיות: 
לעיתים נדמה כי התינוק עם היוולדו אינו מבין דבר, ולכן אין צורך אלא למלא את צרכיו הפיזיים השונים. ואולם, מכל אשר ידוע לנו באשר להתפתחות השפה, עולה כי קיימת חשיבות רבה לדבר אל התינוק כבר מרגע היוולדו (ואפשר עוד קודם לכן). זכרו כי התינוק מכוון לקלוט שפה אנושית, וגירויים סביבתיים רבים ככל האפשר יסייעו לו לשכלל יכולת זו. 
הורים לעיתים חשים נבוכים נוכח נטייתם הטבעית לדבר עם התינוק בטון גבוה ומתמשך ובמילים פשוטות... (השפה המכונה "אימהית"). אל תתביישו לעשות זאת! נמצא כי זוהי צורת הדיבור התואמת ביותר את צורכי התינוקות, וכי היא מסייעת להם להקשיב לשפה ולרכוש אותה בצורה האופטימלית. 

 

על אף קיומם של שלבים התפתחותיים דומים למדי אצל כל הילדים בתהליך רכישת השפה (ממלמולים למילים בודדות, ובהמשך צמדי מילים וכו`), קיימת שונות גדולה בקצב רכישת השפה אצל ילדים שונים. חשוב לדעת כי שונות זו היא נורמלית, ולכן אין טעם להיות שקועים בהשוואות עם ילדי השכנים, באשר ליכולותיהם הלשוניות של ילדינו. התאזרו בסבלנות בסופו של דבר כל הילדים לומדים לדבר... 
ובכל זאת... כדאי להיות עם היד על הדופק, על מנת לאתר סימנים שעלולים להעיד על בעיה כלשהי בהתפתחות השפה של הילד. 
 

סימן ראשון שצריך להדליק נורת אזהרה הוא מצב בו התינוק מפסיק למלמל. הדבר עלול להוות אינדיקציה לקיומה של בעיית שמיעה. כדאי להתייעץ ולבדוק זאת ב"טיפת חלב". בהמשך, יש להיות ערים למצב בו ילד מאחר באופן משמעותי בדיבור (על מנת להחליט האם אכן מדובר בפיגור "משמעותי" בהתפתחות הדיבור, כדאי בשלב ראשון להתייעץ עם הגננת בגן הילדים של הילד). 
אך עוד בטרם פונים לייעוץ מקצועי, כדאי לדעת שישנם מספר גורמים, שעשויים להוות הסבר לאיחור בהתפתחות השפה של הילד. כך למשל, ילד שגדל בבית דו לשוני ונחשף ליותר משפת אם אחת. ילדים כאלו מתחילים בדרך כלל לדבר מאוחר יותר מאחרים; אף על פי כן הם "מדביקים" את הקצב בהמשך, ורוכשים לרוב את שתי השפות על בוריין. 

 

אך עוד בטרם פונים לייעוץ מקצועי, כדאי לדעת שישנם מספר גורמים, שעשויים להוות הסבר לאיחור בהתפתחות השפה של הילד. כך למשל, ילד שגדל בבית דו לשוני ונחשף ליותר משפת אם אחת. ילדים כאלו מתחילים בדרך כלל לדבר מאוחר יותר מאחרים; אף על פי כן הם "מדביקים" את הקצב בהמשך, ורוכשים לרוב את שתי השפות על בוריין. 
 

לקריאה נוספת: 
א. (1998), ילדך: חוויה ואינטליגנציה, דניאלה די - נור והקיבוץ המאוחד. שטרן, ד. (1997). יומנו של תינוק, תל - אביב: מודן.

קרא עוד

גמילה מטיטולים

ההיבט הפסיכולוגי של גמילה מחיתולים g  

 

 

תמי אלון, יועצת מומחית לגיל הרך:

 

"גמילה מחיתולים", "חינוך לניקיון", "הרגלי שירותים" ועוד כהנה וכהנה שמות ניתנו לאותו מעבר שעושה הילד מעשיית צרכיםבחיתול לעשיית צרכים בסיר או באסלה. 
הורים רבים רואים במעבר זה ציון דרךמשמעותי בהתפתחות הילד, ואף נוטים להשוות את גיל הגמילה של ילדם לזה של ילדיםאחרים. 

 

מהי באמת המשמעות של מעבר זה? מה ניתן לעשות כדי לעבור אותו על הצד הטובביותר? 
עבור הילד הגמילה מחיתולים הנה שלב נוסף בהתפתחותו: עצמאותו, תחילת שליטתו בגופו ובמעשיו, הפיכתו לאדם ברשות עצמו. 
עבור ההורים מציינת הגמילה מחיתולים שלב נוסף בכניסתו של הילד לחברה בה הוא חי, ולמידת הנורמות ההתנהגותיות של המשפחה והסביבה. 


ניתן לומר, אם כן, שהגמילה מחיתולים הנה הליך רגשי וחברתי, מלבדהיותה הליך טכני ופיזי. לפיכך יש חשיבות לדרך בה גומלים ילד מחיתולים, כמו גם לשלבבו מתחילים לגמול אותו. 
 

ישנם מספר היבטים פסיכולוגיים לגמילה: 

· 1. לילד יש למעשה עניין מועט מאוד ללמוד לשלוט בצרכיו, כיוון שמבחינתו זהו אינו תהליך טבעי. כשילד עושה קקי הוא בדרך כלל מרגיש כי הוא מוסר לנו משהו משלו, שחלק מגופו נפרד ממנו ולא שב, ולכן יש צורך בהרבה סבלנות והבנה מצדנו.

· 2. הצואה מייצגת יחס מורכב שיש לנו ולילד כלפי הגוף: היא חלק מהגוף של הילד ומעוררת את סקרנותו והתפעלותו, אך היא גם מלוכלכת ומסריחה ויש להיפטר ממנה. רק אם המבוגרים מכבדים את שני הקטבים האלה בחוויה של הילד, התהליך יוכל לעבור בשלום.

· 3. לילד יש הנאה מהתלכלכות. בתהליך הגמילה מחיתולים והשגת השליטה על גופו, הוא הופך את התשוקה להתלכלך לתשוקה הפוכה - להיות נקי, וכך הוא משיג שליטה על ההנאה מהתלכלכות. זוהי השליטה הראשונה שהילד משיג באופן מודע על ההנאות הגופניות שלו, ולכן יש לה חשיבות לגבי המשך יחסו ושליטתו על הנאותיו הגופניות והיצריות.

· 4. כשהילד מתחיל להיגמל הוא הופך להיות השולט על גופו, כולל על תוצרי הפסולת שלו, ובכוחו להחזיק אותם או לתת אותם. המבוגר יכול לסייע לו להשיג שליטה זו, אם ישתף אתו פעולה תוך הקשבה לצרכיו וליכולותיו.

· 5. בעקבות תהליך הגמילה מהחיתול ההורים נפרדים עם ילדם מתקופת הינקות, שבה הם היו אחראיים בלעדית לתהליכים הגופניים שלו, ועוברים אתו לתקופת הילדות שבה הקשר בנוי על שותפות.

כיצד לגמול ילד מטיטולים?

1. רכשו סיר או ישבנון לאסלה. במשפחות מסוימות מעדיפים לאפשר לילד להתרגל בהתחלה לסיר, כדי שהוא יוכל לנדוד איתו ברחבי הבית, ואף יוכל לקחת אותו לגן. במשפחות אחרותיעדיפו להרגילו מיד לאסלה, ואז רצוי להצטייד בישבנון כדי להקל עליו להתיישב, ולמנועאת הפחד שמא ייפול למטה. במשך הזמן, כשישלוט כבר במיומנות השימוש בשירותים, ירצההילד "לעשות כמו הגדולים" ויוותר על הסיר או הישבנון.

· 2. שימו את הסיר או הישבנון בשירותים והראו אותם לילד. הגידו לו שהוא יכול, אם הוארוצה, לעשות פיפי וקקי בשירותים - בדיוק כמו אבא ואמא. בפעמים הראשונות אפשר להציעלו לשבת עם בגדים.

· 3. הורידו לילד את החיתול לפרקי זמן קצרים, רצוי בזמנים קבועים פחות או יותר. הזכירו לו שאם הוא מרגיש שהוא צריך פיפי או קקי, הוא יכול לעשות בשירותים. אם הוא מודיע לכם מתי הוא צריך, לוו אותו לשירותים ועזרו לו להתיישב. בשלב זה (שיכול להימשך עד כמה שבועות) תזהו את הנכונות שלו לעניין - אם הוא מתלהב מהסיר או מעדיףאת האסלה.

· 4. השתדלו לא לשנות את דעתכם בכל יום בקשר להמשך התהליך. קחו לכם פרק זמן של שבוע או שבועיים (תלוי באופי הילד) כדי להחליט. אם הילד משתף פעולה, תוכלו להוריד אתהחיתול לפרקי זמן ארוכים יותר ולרכוש עבורו תחתונים, ובהמשך ניתן להוריד את החיתוללגמרי.

· 5. תנו לילד חיזוקים חיוביים. אין צורך בפרס מוחשי, מכיוון שאם תרגילו אותו לכךשכדאי לו לשלוט על צרכיו כדי לקבל מתנה, הרי שהוא יעשה את זה כדי לרצות אתכם ולא למען עצמו ועצמאותו. היכולת המתפתחת לשלוט על צרכיו היא שלו, ומימושה תגרום לו להרגיש טוב עם עצמו.

6. חזרו והזכירו לילדכם מספר פעמים ביום להישאר יבש. כושר הריכוז של ילדים הוא נמוך ודעתם מוסחת בקלות. עשו שימוש באותן עצות ובאותה שפה בכל הקשור לגמילה.

·7. הלבישו את הילד בבגדים קלים להסרה, כדי להקל עליו להגיע לסיר בזמן. הימנעו ככל האפשר מכפתורים, רוכסנים וחגורות המאריכים את הדרך.

· 8. תנו לילד את ההרגשה שכל בני המשפחה שותפים לתהליך הגמילה שלו, מעודדים אותו כשהוא מצליח ומשמשים עבורו מודל לחיקוי.

·9. השתמשו ברמות שונות של חיזוקים לרמות שונות של הצלחה. כשהפעוט מצליח לעשות אתצרכיו בסיר או בבית השימוש, שבחו אותו, הרעיפו עליו מילות אהבה וגאווה והדגישו את העובדה שהוא הפך לילד גדול ובוגר. אך שימו לב: החיזוקים שניתנים צריכים להיות סבירים ולא מופרזים, תוך שימת דגש על הצלחתו של הילד ולא על חשיבות הדבר להורים, זאת כדי למנוע שימוש בהרטבה מחודשת לצורך הענשת ההורים.

· 10. עודדו את השימוש בסיר גם מחוץ לבית, אף אם הדבר כרוך באי-נוחות מסוימת מבחינתכם.

· 11. היו עקביים. כמו בכל גמילה, עקביות היא המפתח להצלחה. מחקרים הראו שאצל ילדים שחזרו להשתמש בחיתולים, התעכב תהליך הגמילה ונמשך זמן רב יותר. בנוסף, החזרהלחיתולים לאחר הפסקת השימוש בהם מבלבלת את הילד ומשדרת מסר של חוסר אמוןביכולתו.

· 12. זכרו כי ילדים מתייחסים לקקי כאל חלק מגופם, לפעמים כאל "יצירתם" בה הם מתגאים. לכן אסור להתייחס לצרכים כאל דבר מלוכלך, או להראות לילד סימנים שאתם נגעליםמהם.

· 13. בזמן תהליך הגמילה, העבירו את החלפת החיתולים מהחדר אל השירותים או אל האמבטיה, כדי ליצור קשר בין הדברים.

קרא עוד

התמודדות עם מוות בגיל הרך

התמודדות ילדים צעירים עם מושג המוות
מאת: הילי כוכבי, ביעוץ פרופסור עמירם רביב

מוות של אדם קרוב הנו אחת החוויות הקשות ביותר העוברות על אדם בחייו. מוות של קרוב פירושו פרידה סופית מאדם אהוב, אדם שקשורים אליו ותלויים בו. בעוד הפרידה הפיזית היא מיידית, הרי שהפרידה הרגשית היא תהליך ארוך ומתמשך, המלווה על פי רוב ברגשות עזים – צער, כאב, אובדן, געגועים למת, כעס – על המת ועל הגורמים למותו, אשמה ועוד.אחת הסוגיות הרגישות והקשות להתמודדות עבור הורים, כמו גם עבור אנשי מקצוע העובדים עם ילדים (גננות, מורות, פסיכולוגים וכו`), נוגעת לאופן בו פעוטות וילדים צעירים תופסים מוותומתמודדים עם תופעת המוות. כמבוגרים, יש בנו רצון עז לגונן על ילדינו ולחסוך מהםהתמודדויות מורכבות מעין אלו. אנו מבקשים שלא לחשוף את ילדינו הרכים לעובדות החייםהקשות והמצערות, ומעונינים לאפשר להם לחיות הרבה ככל האפשר בעולם שכולו טוב, ולמנועלהם את הכאב הגדול והצער המלווה את תופעת המוות. 

משאלה זו של המבוגרים – טבעית ומובנת ככל שתהיה – הופכת פעמים רבות לבלתי - מציאותית, ומתגלה לא פעם כתמימות מצדו של ההורה המבקש להגן ולגונן. 
 

רוב הילדים בסביבות גיל שלוש - ארבע נתקלים במוות, בין דרך חוויה ישירה של חית - מחמד שמתה, או דרך קרוב משפחה מבוגר ההולך לעולמו, ובמקרים הקשים ביותר – דרך קרוב מדרגה ראשונה שנפטר. אחרים – גם אם אינם מתוודעים למוות באופן ישיר נחשפים למושג דרך אמצעי התקשורת ו"משחקי מלחמה" המקובלים אצל ילדים בגילאים אלו. נראה כי מעבר לכל – העיסוק במושג המוות הוא חלק בלתי נפרד מסקרנותם הטבעית של ילדים, והוא כרוך בשאלות נוספות המעסיקות אותם, אודות האופן בו הם עצמם נולדו, ואודות עובדות החיים בכלל. ממש שילדים מטבעם מעלים שאלות אודות האופן בו באים תינוקות לעולם, כך הם מעונינים לדעת כיצד מסתיימים החיים. 
 

מאמר זה יתייחס לאופן בו פעוטות וילדים צעירים תופסים את מושג המוות ומתמודדים אתו, וזאת– בשני מישורים מקבילים. מישור אחד הוא ההתפתחותי - נורמטיבי, כלומר האופן בו מתפתחת תפיסת המוות אצל רוב הילדים בשנים הראשונות לחייהם; המישור השני הוא מורכב יותר, ומתייחס לדרכי ההתמודדות עם מוות של ילדים שנחשפו לו ישירות, ואיבדו אדם קרוב להם, בעודם צעירים. 

מקובל לחשוב שלפעוטות עד גיל שנתיים אין כל יכולות לתפוס את מושג המוות. במקרה טרגי בו פעוט בן פחות משנתיים מאבד הורה למשל, הוא בהחלט יוכל להבחין כי האדם הקרוב אליו איננו, והוא אף יגיב לשינויים המתרחשים בבית בעקבות מות ההורה. עם זאת, דרך התייחסות מיוחדת והפניית משאבים למילוי צרכיו הפיזיים והרגשיים של הפעוט, על - ידי אדם קרוב אחר, דוגמת ההורה השני, סבים, סבתות וקרובים אחרים, ניתן ליצור אצל הפעוט תחושה של המשכיות, ולהפוך את תגובתו, ברמה המיידית, למתונה יחסית. 
 

החל מגיל שנתיים ועד גיל חמש לערך, ילדים מתחילים להיחשף למושג המוות, להכיר אותו ולעסוק בו, כחלק ממהלך ההתפתחות הנורמלי שלהם. למעשה, מרגע שהפעוט שולט בשפה, סקרנותו אודות העולם הולכת וגוברת. ההתעניינות במוות ובכל הקשור אליו היא חלק בלתי נפרד מהסקרנות הכללית המאפיינת את הילדים הצעירים. עם זאת, חשוב להבין כי תפיסת המוות אצל ילדים בגילאים אלו הינה שונה מאד מזו של מבוגרים. 
 

ראשית, הפעוטות והילדים הצעירים תופסים את המוות כסוג של פרידה זמנית. קשה להם מאד לתפוס את אי - הפיכות המוות – העובדה שזהו מצב שאין ממנו חזרה. ילדים צעירים רבים מדמים את המוות לשינה, ומבחינתם – כפי שהם עצמם נרדמים ומתעוררים, כך גם המת עתיד לחזור. 
בנוסף, קשה לילדים לתפוס את סופיות המוות – תפיסת מצב המוות כהפוך ממצב החיים – מצב שבו נפסקים לעד כל תהליכי החיים (תחושות, מחשבות, תנועה, חילוף חומרים וכו`). לא פעם הם ידברו על כך שהמת וודאי עצוב, שקר לו, שצריך להאכיל אותו וכו ¹. 

 

תפיסות אלו אודות המוות – שקשורות לתהליכים התפתחותיים נורמטיביים – עשויות להשפיע במידה רבה על תהליך ההתאבלות של פעוטות וילדים צעירים שנחשפו למוות של אדם קרוב. אחת התופעות המקובלות בקרב הילדים הצעירים היא הציפייה כי המת יחזור, ובחירה בהתנהגויות שיאפשרו לו לעשות זאת (השארת דלת פתוחה, קריאה בשמו, חזרה על טקסים שנערכו כשהיה בחיים וכו`).

בנוסף, הם מועדים לבלבל בין פרידות זמניות נורמליות שהם חווים (דוגמת נסיעת הוריהם לטיול) לבין מות האדם הקרוב. תפיסת הזמן שלהם אינה מגובשת דיה, ומבחינתם אין הבדל בין נסיעת אמא ואבא לטיול של שבוע, לבין סבא שהלך לעולמו. 
 

מסיבה זו חשוב מאד לתת לילדים הצעירים מידע אמין ואמיתי אודות המוות. הסבר לילד לפיו סבו שנפטר יצא "לטיול ארוך", רק יבלבל אותו ויטשטש עבורו את ההבחנה החשובה בין פרידות זמניות המתרחשות תדיר בחייו, לבין תופעת המוות הבלתי - הפיכה והסופית. גם הסבר כגון "סבתא עלתה לשמיים" עלול לפגוע בהתמודדותו של הילד עם תופעת המוות. חשוב לזכור כי חשיבתם של הילדים בגילאים אלו היא חשיבה מוחשית (קונקרטית) במידה רבה. ילד שישמע הסבר לפיו סבתו עלתה לשמיים עשוי לחפשה שם, ואף לפחד לטוס במטוס, או להאמין שטיסה היא נסיעה לפגישה עם המת. 
 

עד כמה שהדבר קשה, יש מקום להשתמש, כבר בגילאים אלו, במילה "מוות" ולומר לילדים עובדות אמיתיות. כמובן שאין מקום וצורך לומר לילדים את כל האמת ולהרחיב בפרטים מיותרים, אך חשוב שהדברים הנאמרים לילד יהיו נכונים. כמו כן חשוב לזכור שילדים בני שלוש - ארבע מצוידים בעולם דמיון עשיר ביותר. כשהם מרגישים כי מעלימים מהם מידע, הם נוטים למלא את הפערים דרך עולם הדמיון שלהם. דמיונותיהם של הילדים עלולים להיות גרועים ומפחידים עוד יותר מהמציאות עצמה. 
 

בנוסף, חשוב לאפשר לילדים לשאול אודות המוות ככל שיחפצו ולענות להם באופן סבלני ומתוך אווירת קבלה והכלה. חשוב לתת לילדים תחושה כי כל שאלה שלהם היא טבעית ולגיטימית ולנסות לענות להם באופן כן ככל האפשר, גם זאת – כמובן – תוך התחשבות בגילם וביכולתם לעכל את הדברים. מצד שני, חשוב שלא להעמיס על הילד מידע ושלא לחייב אותו להשתתף בשיחות אודות המוות כנגד רצונו. לכל ילד יש קצב משלו והעדפות משלו בנוגע להתמודדות עם מצבים קשים. כדאי להיות קשובים לכך ולכבד זאת. לרוב הילדים עצמם הם אלו שיודעים בצורה הטובה ביותר מה נכון עבורם... 
 

בהקשר זה חשוב לציין כי טווח התגובות שעשויות להתעורר אצל ילדים בעקבות החשיפה למוות של אדם קרוב, הנו רחב ביותר. ישנם ילדים שנוטים להסתגר בתוך עצמם; אחרים – יהפכו תלותיים, ייצמדו למבוגרים ויבקשו להיות כל הזמן בקרבתם, ואף יחזרו להתנהגויות שאפיינו אותם בגילאים צעירים יותר; ישנם ילדים שיגיבו בחוסר תאבון או בהימנעות משינה; ילדים אחרים יאכלו באופן מוגזם או ירבו בשינה; ילדים מסוימים ייראו עצובים וכואבים; ילדים אחרים יתנהגו כאילו לא ארע דבר וימשיכו בדבקות בשגרת חייהם הקודמת. 
 

כל התגובות שהוזכרו, ועוד תגובות רבות נוספות, הן כולן נורמליות לגמרי ולגיטימיות. חשוב לאפשר לילד להתאבל בדרכו שלו ולא לשפוט אותו על התנהגויותיו בעקבות מקרה המוות. עם זאת, כאשר תגובה כלשהי הופכת קיצונית מאד, או מתמשכת לאורך זמן רב, יש מקום לפנות להתייעצות עם איש מקצוע. 
 

אחד הרגשות הקשים המתעוררים בעקבות מוות של אדם קרוב הוא רגש האשמה. הדבר נכון לגבי כל אחד הנתקל במוות – גם לגבי מבוגרים. לא פעם אנו מאשימים את עצמנו על חלקים של קשר עם האדם שמת שלא היו טובים דים ("הייתי צריך לבקר אותו יותר"; "הייתי צריכה להיות יותר סלחנית כלפיה" וכו`). אצל ילדים צעירים, בגילאי שלוש עד שש לערך, תחושות האשמה המלוות את תהליך ההתאבלות עלולות להיות קשות במיוחד. ילדים בגילאים אלו מתאפיינים בחשיבה אגוצנטרית. הם תופסים את העולם כמתנהל כולו סביבם, ונדמה להם לא פעם כי יש ביכולתם לשלוט על כל תופעה המתרחשת בעולם. תחושת שליטה זו היא חיובית בעיקרה, שכן יש בה כדי להקנות לילד תחושת ביטחון, יכולת ומסוגלות. ואולם, במקרים כגון מוות, עלולה חשיבתם האגוצנטרית של הילדים להוביל אותם למסקנות ולתחושות קשות ביותר.

כך למשל, ילד שאמו כעסה עליו ולמחרת נהרגה בתאונה – עלול לחשוב כי אמא מתה כיוון שהיה ילד רע; ילדה שקיללה בלבה את סבתה החולה "הלוואי שתמותי כבר" – מועדת לקשר את מות הסבתא ישירות ל"משאלות לבה". 
לא פלא אפוא שתחושות אשמה חזקות ביותר מתעוררות בילדים שחוו מוות של קרוב.

גם כאן – אחת הדרכים להתמודדות עם התופעה היא מתן מידע אמיתי לילד והתייחסות קשובה ואמפתית למחשבותיו ולפחדיו. דרך שיחה עם הילד, חשוב לברר ולעקוב אחר מהלך מחשבותיו, ולשחרר אותו בהדרגה מרגשות האשם המלווים אצלו את תופעת המוות. 
 

אם נחזור לתהליכים הנורמטיביים העוברים על רוב הילדים בהתייחס למושג המוות – ניתן לומר בהכללה כי רוב הילדים בגילאי שנתיים עד חמש, תופסים את המוות כמשהו שלא יכול לקרות להם עצמם. 
 

רק לקראת גיל שש מתחילים הילדים לתפוס כי המוות הוא סופי ואוניברסלי. הם מתחילים להבין כי כל אחד ימות בסוף וכי אין חזרה מהמוות, אך עדיין יש להם אמונה כי אם הם עצמם יהיו "ילדים טובים" הם יצליחו להימנע ממוות. 
 

עם חלוף השנים, בסביבות גיל עשר, מתחילה תפיסת המוות של הילדים להיות דומה לזו של המבוגרים. החל מגיל זה לערך מבינים הילדים כי המוות הוא לחלוטין בלתי נמנע, עבור כל אדם, כולל הם עצמם. עם זאת, תפיסתם את המוות עוד תלך ותתפתח, במהלך גיל ההתבגרות, עד שעם הזמן תהיה זו תפיסה מגובשת הדומה לזו של אדם מבוגר. 

מעניין לציין כי בעוד תהליכים אלו קשורים במידה רבה ליכולותיהם הקוגניטיביות של הילדים הצעירים, הרי שאת אותן התופעות עצמן (חוסר נכונות להכיר באי - הפיכות ובסופיות המוות) ניתן לראות גם אצל מבוגרים; אלא שאצל המבוגרים הדבר אינו קשור לרמת ההבנה הקוגניטיבית, כי אם לקושי הרגשי המלווה את תהליך האבל על אדם קרוב, ולפעולתם של מנגנוני - הגנה חזקים, דוגמת הדחקה והכחשה. 

עצות מעשיות: 
ילדים רבים נתקלים במוות לראשונה בהתייחס לבעל - חיים שמת – בביתם, בחצר או אצל חברים. גם במקרים אלו כדאי לאפשר לילדים לשאול שאלות, לבטא אתרגשותיהם, להיפרד מבעל - החיים, אם היה משמעותי בחייהם. אין מקום להבטיח מיד לילדיםתחליף ("לא נורא... מחר נקנה כלב חדש..."). הבטחה מעין זו לא מאפשרת לילדים להיפרד, להתגעגע, להיזכר... ואף יש בה כדי לזלזל בקשר שיצרו עם בעל - החייםהאהוב. 

לילדים רבים קל יותר להתמודד עם מצבים קשים דרך עולם הדמיון, מאשרדרך שיחה מילולית. כאשר ילדים נתקלים במוות, או כאשר הם מגלים פחדים מפניו, ניתןלהציע להם לצייר את המוות, או לחלופין – את הפחד, להציג אותו בתיאטרון בובות או בכלדרך יצירתית אחרת המתאימה לילדכם (אגב, גם אם בקשות מעין אלו נראות לכם מוזרות– שווה לנסות! ייתכן שתופתעו לגלות עד כמה הן טבעיות עבור הילדים...). 

דרך נוספת להתמודד עם סוגיית המוות באמצעות הפעלת הדמיון היא על - ידי הקראת ספרי הילדים העוסקים במוות ושיחה עליהם עם הילדים. מספר סיפורים מומלצים בנושא זה: 
"החתולה מיצי מתה" – מתוך: "הנשיקה שהלכה לאיבוד" / דבורה עומר. 
"סבתא לא תחזור עוד" – מתוך: "קול הלב" / דבורה עומר. 

 הורים רבים מתלבטים לאפעם האם וכיצד להראות לילדיהם את אבלם שלהם. הם משתדלים שלא לבכות ליד הילדים, ומאמינים שאם לא יראו לילדים כי הם עצובים – הם יחסכו מהם צער ועצב. בחירה זו – אם בכלל היא אפשרית – הינה מוטעית במקרים רבים. ילדים מצוידים ב"קולטנים" יוצאי דופן לתחושות ולרגשות. קשה מאד לשכנע את הילדים ב"זיוף".

כמו כן, כאשר ילד צעיר רואה אתאביו או את אמו "הכל - יכולים" בחולשתם, ואף עד לתהליך ההתמודדות וההתחזקות שלהם, יש בכך מסר חשוב מאד עבורו. הוא לומד כך בצורה האמיתית ביותר כי מצבי קושי הם חלקמהחיים וכי ניתן להתמודד איתם. מסר זה עשוי להיות "צידה" משמעותית עד מאד להמשךחייו של הילד. 

אחת השאלות שמטרידות הורים היא האם ובאיזה שלב לקחת אתילדיהם לבית - קברות או לניחום אבלים. אין לשאלה זו תשובה חד - משמעית, ובהחלטהלגבי נושאים אלו יש לקחת בחשבון גורמים רבים כגון גיל הילד, רמת הקרבה לנפטר, זמינות של אדם הקרוב אל הילד ויכול להימצא אתו במצב הקשה, ובעיקר – תחושות ההוריםלגבי העניין. עם זאת, ככלל ניתן לומר שעד גיל בית - ספר יסודי, אין מקום לקחת ילדיםללוויות. בגילים מבוגרים יותר – אין מניעה לעשות זאת, ובתנאי, כאמור, שהילד מבין את המתרחש, ונמצא בקרבת אדם קרוב שמלווה אותו ויכול לענות לשאלותיו ולתמוך בו רגשית. באשר לניחום אבלים – כאן יש מקום נרחב לשיקול דעת. במקרים רבים אין כל מניעה לקחתילדים צעירים ל"שבעה", אך כאשר עושים זאת, חשוב להתייחס לשאלותיו של הילד, להסביר לו את המתרחש ולתמוך בו רגשית.

כמובן שיש להימנע מלשקר לילד אודות סיבת ההתכנסות או להסתירה ממנו.

קרא עוד

תוקפנות בקרב ילדים

אלימות בקרב ילדים רונית ויינטראוב

 


מאין נובעת האלימות, מהם סימניה ואיך ניתן לטפל בה

‏"אין ילד שאין בו תוקפנות", אומרת הפסיכולוגית סוזי וולך. "כבר בבטן אימו משתמש התינוק בבעיטות רגליים, ‏שמעידות על חיים. זהו יצר החיים, וזהו החומר שממנו ‏תיווצר אחר כך התוקפנות, שמקבלת פירושים שונים על ידי ‏הסביבה. למשל, אם תינוק עושה תנועה סתמית ופוגע ‏באמו, היא יכולה לפרש את זה כאקט של הרבצה. ‏‏"הבעיה היא לא בתוקפנות, אלא במה שעושים איתה. ילד ‏שהוריו ינתבו אותו נכון, יוכל להתבגר עם התוקפנות ולעשות עיבוד שלה. לעומתו, ילד שההורים לא ינתבו נכון ‏את התוקפנות שלו, עלול להיות נשלט על ידי תוקפנותו. ‏ 
השאלה היא האם ההורים מגדלים את ילדם בתהליך בריא, ‏שיוצר עבורו סביבה עוטפת ותומכת, אבל גם משאירה לו ‏מקום להתחבר עם התוקפנות.

 

ילד שיקבל חינוך כזה יביע ‏תוקפנות במשחקי דמיון, דרך חלומות, בתקשורת מילולית ‏ועוד. משחקי צבא למשל, הם סוג של עיבוד בריא מסוג זה. ‏"לעומת זאת, אם הילד בוכה ואמו בוכה יחד איתו, הוא ‏רואה את הדמות הבוגרת בחייו מתפרקת וזה מעצים את ‏חרדתו. אם ילד מבצע אקט תוקפני ומחזירים לו באקט ‏תוקפני, הדבר יוצר סביבו מעגל מתעצם של תוקפנות. כשילד מכה, צריך לעצור אותו, לחבקו ולנסות לשקף לו את ‏מה שקורה לו.

תגובה תוקפנית למעשה תוקפני תהפוך אותו ‏לעבד לתוקפנות של עצמו". ‏ 
‏- האם תינוק תוקפני יהפוך בהכרח לילד אלים והרסני?‏ 
‏"צריך להיות זהירים. חיי הנפש הם עניין מורכב, ולפעמים ‏יש בהם אירועים מתקנים. הסביבה יכולה להשפיע ולשפר ‏את תכונת התוקפנות אצל ילד. למשל, ילד בעייתי שנכנס ‏לקשר עם קבוצה של ילדים טובים, יכול לעבור חוויה ‏טיפולית מתקנת. סביבה טובה של גן או כיתה, שיש בה ‏דמויות חיוביות, עשויה לעזור ולהציג עבור הילד מודל אחר ‏ממה שהיה רגיל אליו בעבר.‏ 

"עם זאת, יש משמעות גדולה לחוויות של השנים הראשונות. ‏סוג אחד של ילדים בעלי יצר תוקפני הם אלה שמלכתחילה ‏אין להם דמויות הוריות קבועות, ילדי מוסדות שסובלים ‏ 
מחסכים רבים, וכמובן לא נהנו מסביבה תומכת. סוג אחר ‏הוא הילדים של הורים עסוקים מאוד, שבבואם הביתה ‏מרגישים צורך לפצות. הם נותנים הכל, ולא מאפשרים לילד ‏לשאת את התסכול שבאמירת 'לא'. כשההורים חסרי אונים, ‏אין אווירה תומכת. מכאן צומח ילד שבעולמו הפנימי מרגיש ‏שהכל מגיע לו, אין לו אפשרות לבנות גבולות פנימיים, ואז ‏הוא מסגל לעצמו התנהגות שלא לוקחת בחשבון את הזולת. ‏כל זה יכול להוביל בעתיד להתנהגות תוקפנית ואלימה ‏אצל ילד, שלא מפתח אמפתיה לקורבן".‏ 

סימנים מוקדמים לאלימות 

‏"ילד שגדל בסביבה משפחתית שיש בה אווירה תוקפנית, ‏לומד שתקשורת עם אנשים ספוגה באלימות", אומרת וולך. ‏‏"ילד כזה חש גם פגיעות, ובדרך כלל נשמע ממנו שכולם ‏ 
התחילו איתו. לתוקפנות יש דינמיקה משלה. כשילד תוקפני ‏מגיע לחברה חדשה, הוא יהפוך מהר מאוד לחריג ולדחוי. ‏הוא לא יקבל את הסיפוקים שנובעים מקבלה חברתית, ולכן ‏ 
יפתח התנהגות עם אפקט הרסני, שבמרכזה עומד דימוי ‏עצמי נמוך. זה מכניס אותו לפינה שקשה לו לצאת ממנה. ‏בהמשך הוא יתחבר לילדים שמתנהגים כמוהו, כי רק כך הם ‏ 
יקבלו אותו. בסביבה כזו הכל מכוון לאלימות ולחוסר ‏סובלנות, והתחשבות בזולת נחשבת בה לחולשה. הוסיפו ‏לכך סרטים אלימים וכל מה שמסביב, ותקבלו את המקרים ‏הקיצוניים. ‏ 

"בנוסף, יש פה תופעה כלל עולמית, שמובילה למקרים של ‏נערים הרוצחים בדם קר. גבולות המותר והאסור היטשטשו, ‏הדרכים האלימות הפכו לדרך מקובלת להשיג דברים, ‏ 
והקווים האדומים מוגדרים כל פעם מחדש. הסביבה יכולה ‏לעצור את ההידרדרות ולעזור לילד להתוודע למשהו אחר, או להעצים ולהחריף את התופעה". ‏


‏- מתי צריכה להידלק אצל הורה הנורה האדומה לגבי הילד?‏ 
‏"זה תלוי בגיל. אצל פעוטות יש כל מיני תסמינים שדורשים ‏בדיקה, כמו ילד שדוחף כל מי שמתקרב אליו, שיש לו ‏מצוקות שינה חמורות, בעיות אכילה וכדומה. אבל תופעות ‏ 
כאלה יכולות להיות זמניות ונקודתיות, ולנבוע למשל ‏מהצטרפות אח קטן למשפחה, או מנסיעה ארוכה של אחד ‏ההורים. בכל מקרה צריך לבדוק, ולא לתת לזה להתמשך. ‏ 

 

‏"יש גם תופעה של ילדים קטנים שנושכים המון, משליכים ‏חפצים, לא משתפים פעולה בתהליך הגמילה, הופכים לילד ‏הרע של הגן, מקלקלים פעילות, מכים ולא מקבלים סמכות. ‏ 
נורה אדומה במיוחד צריכה להידלק במפגש עם ילדים ‏המתאכזרים לבעלי חיים, עד כדי פציעה או חלילה הרג. אני ‏לא מדברת על ילד שהורג ג'וק, אבל התנהגותו של ילד ‏שהתאכזר לחתול, לכלב, או לציפור, שהן חיות המעוררות ‏הזדהות, מצביעה על התעלמות טוטלית מסבלו של הזולת, ‏ 
וזה דורש טיפול מיידי. בכל מקרה כדאי לזכור, שכמו בכל ‏תחום אחר, עדיף להתחיל לטפל בבעיה בגיל הגן, כי בגיל ‏התיכון זה יהיה הרבה יותר מסובך".‏ 

יצרני האלימות 
‏ ‏ 
ד"ר חניתה צימרין, נשיאת אל"י - האגודה למניעת ‏התעללות בילדים, מתמודדת עם סוג האלימות הקשה ‏ביותר, זה שמביא ילדים לעיתים לבתי חולים ואף גרוע ‏מזה, והופך אותם לחלק משרשרת של אלימות שעוברת מדור ‏לדור. אותם קורבנות אלימות קשה בבית, הופכים ליצרני ‏האלימות הקשה בחברה. ‏‏"ילד שנחשף לאלימות כזו מפתח כמה תכונות בסיסיות ‏באישיות. הראשונה היא חוסר אמון בזולת, הנובע מכך ‏שבכל פעם שהוא נזקק למשהו או למישהו זה נגמר בכאב או ‏ 
באכזבה. כתוצאה מחוסר האמון הוא רואה בזולת אובייקט ‏שאמור לשרת אותו, במקום מישהו שעשוי לעזור או להיות ‏אכפתי כלפיו. אם אתה רואה בזולת אובייקט, אתה לא ‏רגיש לכאב שלו, כי הרי אובייקטים אינם מרגישים, ‏ובתפיסה הזו יש לגיטימציה להיות אלימים כלפיהם.

 

יש פה ‏חבלה בסף הרגישות. עבור ילדים שעברו כאב והתעללות, ‏להכות אדם זה כמו להכות שולחן בפטיש. השולחן לא ‏מרגיש. ‏‏"ילדים שנחשפים לאלימות מפתחים תוקפנות כלפי מי ‏שפוגע בהם, במקרה הזה ההורה. הבעיה היא שההורה ‏נתפס כחזק יותר, ואז הילד עושה התקה, ומפנה את ‏ 
האגרסיה לגורמים פחות מאיימים, כלומר, בעיקר לילדים ‏קטנים ממנו. ‏‏"מצד שני, הילד הופך לקורבן פסיבי של גורמים חזקים ‏ממנו, המפעילים עליו כוח שרירותי שהוא לא יכול לשלוט ‏בו. עובדה זו גורמת לו לפתח אישיות פטליסטית, שאומרת ‏ששום דבר לא יצליח. קשה מאוד לשכנע ילד כזה להיעזר ‏בטיפול". ‏ 

 

בקליניקה הטיפולית, אנחנו מנסים לשבור את מעגל ‏האלימות שבו נמצא ילד כזה. אנחנו מתייחסים אליו הן ‏כפוגע והן כקורבן. אנחנו לא מאמינים שהטיפול יהיה יעיל ‏ללא שתי תפיסות התייחסות בו זמנית". ‏ 
 

אגודת אל"י הצליחה במשך השנים לחלחל לתודעה. יותר ‏ויותר הורים מרימים טלפון לקו החם של האגודה, לפעמים ‏דקה לפני שהם מכים. אומנם זהו הישג גדול, אבל עדיין ‏מסתובבים בינינו הרבה ילדים שהעתיד שלהם נראה רע, ‏וההווה שלהם כואב מנשוא.‏ לצימרין יש כמה כלים לזיהוי: "לפני הכל, צריך להיות ‏ערניים. יש סימנים שלא בהכרח יובילו לגילויי אלימות, ‏אבל בכל זאת מחייבים בדיקה. למשל, ילד שמגיע מוקדם ‏לבית הספר והולך מאוחר, סימנים על הגוף שמחליפים ‏צבעים, ילד שבעיצומו של הקיץ לובש בגדים ארוכים, ‏סימני חפצים, סימנים כחולים סימטריים שנובעים ממכות ‏מקל או שוט, בעיקר באזור הצוואר, שהוא מקום מוגן שלא ‏נחבל סתם כך. גם ילד רעב, מוזנח או מלוכלך מעיד על ‏בעיה קשה". ‏ 
 

אנשי המקצוע בתחום מסכימים ביניהם, שהדברים שנחשבו ‏לפריצת כל הגבולות בעבר, הם הדברים היותר בנאליים ‏היום. צימרין סבורה, שאם פעם כותרת על אונס ילדה ‏הרעידה את אמות הסיפים, היום רק לתיאור של מעשה ‏קבוצתי יהיה אותו אפקט. צימרין, כמו עמיתיה, מאמינה ‏ 
שמתפתח כאן חיסון מסוים של התודעה. לדעת כולם הפך ‏העולם מהיר יותר והישגי יותר, תחרותי וחסר סבלנות ‏וסובלנות. תחרות יתר מביאה לשימוש בכוח ולאלימות, לא ‏רק מהסוג הפיזי. בישראל, בשל המרקם הייחודי שיוצר את ‏סיר הלחץ שלנו, המצב דחוס במיוחד.

קרא עוד

הרשמו לניוזלטר שלנו